Same same but different

גוגל עשה לי קולאז' של שתי תמונות שהמכנה המשותף שלהן הוא אני ותאילנד באחת אני היום גרה בקופנגן ובשנייה אני מלפני עשור. מה השתנה?

בואו נהיה בקשר

בתמונה הימינית אני גרה בקופנגן והתמונה צולמה שלשום, בשמאלית אני רק נופשת פה לפני עשור עם עופר, איזה בחור חמוד שהכרתי לפני חמישה חודשים ובטיול הזה לויטאנם ותאילנד עלתה בי המחשבה (או שזו האינטואיציה הנשית המדוברת?) שאני אתחתן איתו.


בעוד בתמונה השמאלית הבטן היא של אישה צעירה ללא ילדים, בימינית, לא רואים אבל כבר יש צלקת של שני ניתוחים קיסריים שדרכם הגיעו לעולם שני הילדים האהובים שלנו.במשך הרבה זמן הרגשתי קצת חוסר מימוש שלא ילדתי "רגיל" מנסיבות שלא היו תלויות בי (מיה ורום לא התהפכו וירדו לי המים).ממש לפני שבוע אישה מקסימה אמרה לי משהו יפה: אולי לא ילדת מה"יוני" אבל הילדים שלך בהחלט נוצרו ועברו שם (יוני הוא השם בסנסקריט לכל מערכת הרבייה הנשית, כאן בקופנגן מאד מקובל לדבר על היוני כחלק מהכרה והעצמה נשית). אף פעם לא חשבתי על זה האמת וזווית הראייה הזו ריגשה אותי וקצת חיברה אותי יותר ליוני, לאמהות ולנשיות בכלל, משהו שכנראה הסתובבתי איתו קצת בתחושת חֶסֶר.

בשמאלית התייחסתי לתאילנד וקופנגן בכלל כמקום נופש, תענוגות וזהו, לא העלתי על דעתי שבעוד עשור אעבור לכאן עם בעלי ושני הילדים שלנו ונחיה כאן חיים שיש בהם גם המון תענוגות אבל גם שגרה של בית ספר וגן וחוגים וחברים ולימודים וסופר וטיולים וכינים (ימח שמם). ואיכשהו גם כאן אני עם רשימות טו דו ליסט בלתי נגמרות. "אני תמיד נשארת אני" ולא משנה כמה הנוף מולי יפה ומרגיע...

בשמאלית הייתי בדיוק בחופשה לקראת עבודה חדשה, עברתי מסופרווזירית במשרד פרסום דיגיטלי למנהלת מותג בחברת משקאות.בימנית אני לא עובדת כבר המון זמן וזה כל כך מוזר לי ולא אופייני, במיוחד לאחת שבאה מבית שבו מוסר העבודה גבוה, עם הורים שעובדים גם בפנסיה (וגם סבא וסבתא שלי עבדו בערך כל החיים שלהם).בהתחלה זה היה סוג של בגלל הקורונה והצורך להיות עם הילדים בכל הסגרים, ואז המעבר לקופנגן ואז ההתאקלמות. ועכשיו נהיה הדבר הזה שאני מכירה שאני צריכה למצוא את הדבר המדוייק והנכון ותמיד רוצה להמציא לעצמי את התפקידים הנכונים כמו שעשיתי עם תיאטרון גשר; חיברתי את הידע והניסיון שלי במשחק והידע והניסיון בשיווק ופרסום ושלחתי מייל לכל סמנכ"לי השיווק של כל התיאטראות בארץ שזו האהבה שלי והחלום שלי לעבוד בשיווק של תיאטרון. סמנכ"לית השיווק של גשר האלופה ענתה לי למייל תוך 5 דקות: "מחר אצלי ב-12". התקבלתי להיות מנהלת תקשורת שיווקית של התיאטרון הכי טוב בארץ שהיה הבית שלי במשך שש שנים. זו הייתה ההגשמה הכי מדוייקת של מי שפעם למדה משחק ואחר כך תקשורת, קולנוע וטלוויזיה עם התמקצעות בשיווק ופרסום.

מאז לא הצלחתי ממש לדייק שוב אבל אני בדרך, עם הכתיבה, עם לימודי האימון האישי שהתחלתי השנה במכון אדלר. אני כל כך בהתחלה שזה מרגיש יומרני לחשוב ש*אני* אעזור לאנשים אחרים להגשים את המטרות שלהם בחיים כשאני בעבודה יומיומית על זה. אבל אני לומדת אימון כי זה מעניין אותי ואני רוצה לחבר את כל הכשרונות שלי ביחד למקצוע שישפיע, יעשה שינוי ויעזור. את הנישה הספציפית אני יודעת שאדייק בהמשך (יש לי תחושה שזה יהיה קשור לנשים ואמהות אבל נראה מה יהיה).

בכל מקרה עדיין מבעבע בי הדבר הזה שאני לא עובדת, כשלרוב השאלה הראשונה ששואלים אנשים כשמכירים לראשונה היא: "מה את/ה עושה בחיים?", כאילו זה הדבר המרכזי שמגדיר אותנו. אז כרגע אני עונה: "חיה".ו

האמת, אני הכי חיה שאפשר, ממש מרגישה על כל נים ונים בגוף את הטבע שמסביב בין אם זה טיפות הגשם, השמש, הרוח, השקט, הסערה, היתושים. מרגישה את השרירים שלי נתפסים ונמתחים בשיעורי הקרדיו, פילאטיס ויוגה ומשתחררים במסג' עם שמן קוקוס נעים וחם.

החיים בג'ונגל שבחוץ והג'ונגל שאצלי בפנים. השתנית המון וגם לא השתנית בכלל טלי הימנית וטלי השמאלית.

💙

תכתבו לי משהו

זה בול בשבילך